הקואופרציה בישראל: היסטוריה  

קואופרציה מתהווה בארץ מתהווה

רקע התפתחותה של התנועה הקואופרטיבית בארץ ישראל הנו ייחודי, שכן היא התפתחה במקביל להתפתחותה של הישות הלאומית היהודית בארץ. ('קואופרציה מתהווה בארץ מתהווה'). תחילתה בהתארגנות שנועדה להתמודד עם תנאי המציאות הסובבת - לא מתוך אידיאולוגיה משקית , אלא כחלק מהתמודדות מעשית, שיצרה בעקבותיה מערכת ערכית שהלכה והתגבשה לכלל מערכת אידיאולוגית.
ביישוב היהודי בארץ התפתחה הקואופרציה בשני נתיבים:

הקואופרציה האזרחית: החברות באגודותיה היתה פתוחה לכל מי שקיבל את תקנותיהן.
התאגדות קואופרטיבית, בעיקר לצורך בנייה, התקיימה בארץ ישראל למן אמצע המאה ה-19. אגודות אלו לא נרשמו כאגודות שיתופיות (בהעדר חקיקה מתאימה), אך הן נוסדו על בסיס הון עצמי של חבריהן, שמימנו באמצעות תשלומים חודשיים קניית אדמות עליהן התעתדו לבנות מאוחר יותר בתים. רישום הקרקעות והבתים על-שם החברים נערך עם סיום התשלומים, וחלוקת הדירות נערכה בהתאם להגרלה בין כלל החברים.

ראשוני הקואופרטיבים האזרחיים המודרנים נוסדו בעזרתו של הבארון רוטשילד , באמצעות יק"א, וכן בסיועה של חברת אפ"ק. אלו כללו חווה שיתופית בעתלית שנוסדה על-ידי יק"א בשנת 1900 והתקיימה עד שנת 1904; אגודה לביטוח בקר שהוקמה בזכרון יעקוב בעזרת יק"א בשנת 1905 והתפרקה שנה אחר-כך, (אגודה זו הוקמה בשנית בשנת 1908 והתקיימה עד שנת 1941). קואופרטיב 'פרדס' (הוקם בשנת 1900) ואגודת הכורמים ראשון לציון-זכרון יעקוב (הוקמה בשנת 1905) שהוקמו בעזרתו הכספית של הברון רוטשילד.

לאחר מלחמת העולם הוקמו קואופרטיבים אזרחיים נוספים. מרביתם כללו אגודות אשראי , אך לצידם התקיימו גם אגודות מקומיות במושבות לשיווק חלב ושקדים וכן צרכניות אחדות.

הקואופרציה שהיתה קשורה בהסתדרות העובדים הכללית : ההצטרפות לאגודותיה היתה פתוחה לחברי ההסתדרות בלבד.
התאגדות קואופרטיבית מודרנית החלה בארץ בראשיתה המאה ה-20 ונקשרה בפעילותם של חלוצי העליות הראשונות. במסגרתן של מפלגות הפועלים הפועל הצעיר ופועלי ציון התנהלה פעילות שיתופית לא ממוסדת, שנועדה ליצור מערכת של עזרה הדדית בין פועלים. במסגרת זו התקיימו מטבחי פועלים, מכבסות, מועדונים משותפים וכן לשכות עבודה - שהפנו פועלים לעבודה בחקלאות ובבניין. התאגדות הפועלים במסגרות אלו היתה זמנית והתבססה על עבודת התנדבות לצד תשלום דמי חבר . מסגרות אלו נעדרו אשראי מספיק והתקשו לכסות את פעילותן השותפת מכספי ציבור הפועלים שהיה נייד ומרביתו גם סבל מהעדר עבודה.

שינוי מסויים בהתאגדות הקואופרטיבית ניכר עם הקמת של דפוס 'אחדות' בשנת 1910 בירושלים על-ידי חברי מפלגת 'פועלי ציון' בירושלים לצורכי עיתונה 'האחדות'. קואופרטיב זה נתמך בהמשך על-ידי פועלי ציון באמצעות קפא"י (קופת פועלי ארץ ישראל) , שהחלה לפעול בארץ בשנת 1912. הקפא" י הגדירה כמטרה לעצמה לארגן ולפתח קואופרציה ייצרנית בארץ, ובמסגרת זו תמכה בדפוס אחדות. קנתה עבורו ציוד ודאגה לתשתיתו הכספית.

בשנת 1912 נוסדה בארה"ב קבוצת אחוה על-ידי נחמן סירקין, במטרה להקים בארץ יישוב חקלאי קואופרטיבי. חברי הקבוצה עלו לארץ בשנת 1913 , אך מאחר שתכניתם להתיישב כקואופרציה לא יצאה לפועל התארגנה הקבוצה כקבוצה קבלנית על בסיס קואופרטיבי. קבוצה זו התפרקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בדומה להתאגדויות קואופרטיביות נוספות בארץ, אשר חידשו את פעילותן שוב בשנת 1919, עם תום המלחמה.

פעילותה של קפא"י התחדשה אף היא עם תום המלחמה ובסיועה הארגוני והחברתי הוקמו קואופרטיבים נוספים במקצועות מגוונים, בהם - נגרות, חייטות, אפיה. אינסטלציה ועוד. רבים מן הקואופרטיבים הללו לא החזיקו מעמד ונסגרו כעבור זמן קצר. בהדרגה התמעטו גם אמצעיה הכספיים של קפא"י ואת מקומה כמשענת ליזמות הקואופרטיבית תפסו סולל בונה (באותה עת 'המשרד לעבודות ציבוריות') והמשביר.

הברון רוטשילד בביקור הכורמים בארץ

ראשית הקואופרציה היצרנית-שירותית בתקופת היישוב

בשנת 1922 נעשה נסיון ראשון להקים מרכז קואופרטיבים, אך נסיון זה לא עלה יפה, אך נושא הצורך בתאגדות קואופרטיבית המשיך לעלות מעת לעת. בבסיס הלבטים בשאלת הצורך בארגון הסקטור השיתופי-יצרני עמדו גישות מנוגדות:

• האחת חייבה הקמת מוסד ייחודי לקואופרציה היצרנית-שירותית, כמתוך הכרה ביחודיותה של החרושת השיתופית ומתוך שאיפה לפתחה ולהקבילה לענפי המשק האחרים בחקלאות, בבניין ובעבודות הציבוריות . הכוונה היתה ליצור מוסד מקביל ל'מרכז החקלאי' ולמשרד לעבודות ציבוריות' (לימים - סולל בונה) שיעסוק בעניני הקואופרטיבים לחרושת הקיימים ולאלו העתידים לקום.

• הגישה השניה העדיפה לפצל את המפעלים השיתופיים היצרניים בין הסקטורים משקיים השונים. מתוך שלילת המגמה ליצור מרכזים אוטונומיים. מייצגה של גישה זו היה ד.ב.גוריון שחשב כי הדרך ליצירת תעשייה בקנה מידה רחב היא באמצעות גיוס הון ויצירת קרן לחרושת ולא עלידי יצירת מרכז לקואופרטיבים. החשש היה כי הקמת מרכז קואופרטיבי תהיה מנוגדת למבנה הכוללני של ההסתדרות ותהוו תקדים מסוכן למגזרים נוספים שמרכזיהם יתבדלו מן ההסתדרות.

גאות זמנית ביזמות הקואופרטיבית חלה בשנות השיא של העליה הרביעית. בתקופה זו הוקמו קואופרטיבים רבים. עם הגידול במספרן של האגודות הקואופרטיביות ליצרנות שיתופית ואל מול הקשיים בגיוס אשראי והון לפעילותן החל שוב לעלות נושא הצורך בהתאגדות קואופרטיבית. בשנת 1926 הציע ה. ויטליס, מנהל הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים להקים 'ברית לביקורת', שתהא משותפת לכל הקואופרטיבים בארץ - הן לאלו של המגזר הפועלי והן לאלו מן המגזר האזרחי. על אף נטייתה של מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות להקים ברית ביקורת רק לציבור הפועלים במסגרת חברת העובדים הוחלט לבסוף על הקמת ועדה מיוחדת לעניני הקואופרציה היצרנית-שרותית ליד מועצת פועלי תל-אביב-יפו וכן וועדה מרכזית לענייני קואופרציה ליד הועד הפועל של ההסתדרות. כמוכן נערך מפקד כללי של הקואופרטיבים היצרניים בארץ ביולי 1926.

עם פרוץ המשבר הכלכלי שהחל בסוף שנת 1926 נפגעו ענפי משק מרכזיים, בהם התקיימה התאגדות קואופרטיבית, כגון: מקצועות הבניין וכן ענפי העזר הקשורים בהם , בהם: עבודות מתכת, נגרות, ייצור תעשייתי וכו'. התמוטטות ענפים אלו הביאה לאבטלה גואה ולסגירתם של קואופרטיבים רבים. בסוף שנת 1926 התקיימו בארץ 76 קואופרטיבים, בהם עבדו 663 חברים, 140 פועלים ו-49 חניכים.

קואופרטיב האוטובוסים הראשון בשכונת בורוכוב, 1925

בתמיכתן של שתי מפלגות הפועלים הגדולות הוחלט שנתיים אחר-כך בועידת ההסתדרות השלישית על הקמת 'מרכז הקואופרציה למלאכה, חרושת ושירותים ציבוריים'. בפברואר 1928 החל מרכז הקואופרציה לפעול וריכז במסגרתו 52 קואופרטיבים. עבודת המרכז נועדה להתמקד בשני תחומים: התחום המשקי והתחום הארגוני-חברתי. אך בשל המשבר הכלכלי הכבד התמקדה עיקר פעילותו בשנים הראשונות בצד הכלכלי . בשנת 1927 פסק סולל בונה לפעול והקואופרטיבים שהיו קשורים עימו קרסו אף הם. קואופרטיבים רבים שהוקמו בתקופת השפע , ללא בסיס כלכלי איתן פסקו אף הם להתקיים. בסוף שנת 1928 חל צימצום ניכר בהתאגדות הקואופרטיבית: מספרם של החברים המאוגדים בקואופרטיבים פחת ל- 326 ואילו מספרם של הפועלים השכירים בהם גדל לכ- 337 . מספרים אלה מלמדים הן על הצטמצמות כמותית של מספר הקואופרטיבים והן על פגיעה בעקרונות הקואופרטיבים שבאה לידי ביטוי בעליית מספרם של השכירים בקואופרטיבים (המועסקים שאינם בעלי מניה).

על מרכז הקואופרציה שאך זה נוסד הוטל לפעול לייצוב האגודות הקיימות - לתאם סדרי ביקורת באגודות, ובינו לבין בנק הפועלים והבנק המרכזי, לפעול להשגת תנאי רכישה טובים עבור ענף ההובלה המתפתח, לעסוק בהשגת עבודות ממגזרים פועליים אחרים עבור הקואופרטיבים הקיימים, ליצור קשרים קבועים עם מוסדות אשראי ולפתור את בעיות האשראי לטווח קצר ולטווח ארוך. עיקר פעילותו של המרכז הוכתבה כתגובה על מציאות החיים הסובבת, אך הכתיבה בעקבותיה מדיניות של הפחתת תלותם של הקואופרטיבים במוסדות ההסתדרות וייצובם הכלכלי העצמאי לשם הבראתם.

הגישה האוטונומית בה נקט המרכז הביאה בהדרגה להחלשת כוחו בקרב תנועת העבודה אך גם באגודות השיתופיות היצרניות-שירותיות. מצד אחד הסתייג המרכז מן הקשר בין האגודות לבין המוסדות המשקיים של ההסתדרות, אך מצד שני היתה יכולתו לסייע להן מוגבלת למדי, על כן נאלצו רבים מן המפעלים השיתופיים לפנות לגורמי מימון חיצוניים, דבר שהגדיל את הוצאות המימון שלהן וכן פגע בהדרגה בעקרונות החברתיים שהנחו אותם בראשיתם, כגון: עבודה עצמית (ללא שכירים), שמירה על מניות חבר בערך נמוך ואי חלוקה של ההון המצטבר.

ועידות מרכז הקואופרציה

ועידה ראשונה של הקואופרטיבים בארץ ישראל התכנסה בשנת 1930 בתל-אביב. השתתפו בועידה צירי 37 התאגדויות שיתופיות. בועידה הוחלט כי התאגדויות קואופרטיביות חדשות יאושרו רק לאחר שיוכיחו כי בסיסן הכלכלי איתן, וכן תוך הקפדה בבחירת חבריהן. כמוכן הוחלט לבחון אפשרות להקים קואופרטיבים בענפי תעסוקה נוספים , בהם - מטבחי פועלים קופות מלוה וחיסכון, אגודות צרכניות , בתים משותפים ועוד. באותה שנה נערך ארגון מחודש של המשביר והוקם המשביר המרכזי - שקיבל לידיו ממרכז הקואופרטיבים את כל פעולות הארגון , הביקורת וההדרכה בתחום הקואופרציה הצרכנית.

ועידה שניה של מרכז הקואופרציה נערכה ב-13.2.1933 . הועידה יצגה 39 קואופרטיבים, בהם 10 קואופרטיבים לתחבורה,16 קואופרטיבים יצרניים ו-13 קואופרטיבים בתחום ענפי השירות. במסגרת הועידה הוחלט על הקמתה של 'קופת הקואופרטיבים' במטרה לסייע לביסוס הקואופרטיבים הקיימים. נקבע כי הון הקופה יתבסס על הפרשת אחוזים מן הרווח הנקי של האגודות השיתופיות וכן מהקצבה שנתית ממגבית ההסתדרות.

בסוף שנה זו גם פורסמה 'פקודת האגודות השיתופיות, '1933, על-ידי ממשלת המנדט הבריטי שהחליפה את 'פקודת האגודות ההדדיות לארץ ישראל', משנת 1920. החידוש שבפקודה זו היה בכך שהעניקה הכרה משפטית לאגודות המרכזיות ולבריתות הפיקוח.
בהתאם לכך החליטה הועידה כי מרכז הקואופרציה יאושר כהתאגדות לארגון ולביקורת של הקואופרטיבים והחלטה זו אושרה על-ידי הממשלה.

הועידה השלישית נערכה בדצמבר 1934 . במסגרתה יוצגו להלכה 74 קואופרטיבים. בפועל יוצגו רק 44 קואופרטיבים מכלל הקואופרטיבים - אלו שהספיקו להתארגן באופן פורמלי, בהתאם להוראות החוק שפורסמו במהלך השנים 1934-1933.
הועידה השלישית היוותה אסיפה מייסדת של מרכז הקואופרציה למלאכה, חרושת ושירותים ציבוריים - ברית הפיקוח בע"מ. עיקר דיוני הועידה התמקד בבעית העבודה השכירה בקואופרציה ובשאלת גובה המניה בקואופרטיבים. כמוכן החליטה הועידה כי מרכז הקואופרציה יאמץ את 'חוקת העבודה השיתופית' שהתקבלה במועצה ה-29 של ההסתדרות, ביולי אותה שנה.

בועידה זו נבחר יושב ראש המרכז ישראל ריטוב שכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1969.

הועידה הרביעית התכנסה בשנת 1938 ויוצגו בה 73 קואופרטיבים. ועידה זו עסקה ביחס שבין המחנה השיתופי היצרני-שירותי לבין ההסתדרות כון בבעית העבודה השכירה בקואופרטיבים.

שנה לאחר הועידה פרצה מלחמת העולם השניה . אף כי סידרי החיים שובשו, פסקה העלייה ופסק ייבוא ההון איפשרו כלכלת המלחמה וההזמנות לצבא הבריטי את המשך קיומן של מרבית האגודות הקואופרטיביות. במידה מסויימת אף גדל מספרם של העובדים , ההון העצמי, הון ההשקעות והתוצרת של הקואופרטיבים. עם זאת ברקע הגידול בהעסקת שכירים והפגיעה בעיקרון העבודה העצמית, שהביא גם להחמרת היחסים בין מרכז הקואופרציה לועד הפועל של הסתדרות הוחלט על כינוס ועידה שעיקרה - חיסול בעיית העבודה השכירה בקואופרטיבים. נבחרה ועדה שאמורה היתה לטפל בבעית העבודה השכירה, אך זו נתקלה בהתנגדות הקואופרטיבים הגדולים שטענו כי לא יטפלו בבעיה זו בתקופת המלחמה. מאבקו של הועד הפועל בבעית העבודה השכירה בקואופרציה יצר משבר במרכז הקואופרציה וחשש לפרישת הקואופרטיבים לתחבורה ממנו. משבר זה הסתיים בפשרה, שהוצגה במושב מיוחד של מועצת ההסתדרות לפיה נשללה העבודה השכירה בקואופרטיבים השייכים להסתדרות, אך נקבע כי תהליך חיסולה של העבודה השכירה לא יתבצע אגב נישול הפועלים השכירים ממקום עבודתם ולא מתוך חבלה במשק.

מקום המדינה עד שנת 1977

שיתוף - בטאון המרכז לקואופרציה

מחציתם של הקואופרטיבים שהוקמו על-ידי מרכז הקואופרציה בעשור הראשון למדינה פורקו בהמשך, אך עם זאת דומה כי באותן שנים ראשונות מלא מרכז הקואופרציה תפקיד חשוב כמוסד קולט לרבים. שותפותה של המערכת הקואופרטיבית במאמץ הלאומי לאחר מלחמת העצמאות גם באה לידי ביטוי בהקמתם של קואופרטיבים יצרניים ושירותיים בערים וביישובים שאך קמו - בהם מאפיות, מסגריות, נגריות ועוד. בסוף שנת 1951 הגיעה הקואופרציה היצרנית-שירותית לשיא גידולה - ומנתה כ-391 אגודות שיתופיות, בהן 11478 עובדים, בהם 6380 חבירם ו-5098 שכירים ומתלמדים.

בשלב זה עלה הצורך בהתאמת המערכת הארגונית לקצב הגידול המהיר ולהרחבת הפעילות הקואופרטיבית. בתקופה זו הוקמו משרדים איזוריים, הורחבו מחלקות מקצועיות והוקמו מחלקות חדשות - להדרכה וביקורת, יעוץ משפטי, ייעוץ טכנולוגי ומשקי ולביטוח. בנוסף הוגדרה פעולתם של המוסדות הכלכליים - החברות והקרנות. כמוכן הההההורחבה הפעילות ההסברתית , במסגרתה נוסד בטאון המרכז שיתוף .

בתהליך הצמיחה הקואופרטיבית הרבה לא יושמו לקחי המשבר שארע בשלהי שנות ה-20 ורבים מן הקואופרטיבים הוקמו ללא בסיס כלכלי איתן ובלא תשומת לב להרכבם החברתי . בנוסף רבים מן העולים שהצטרפו לקואופרטיבים משיקולי פרנסה לא הזדהו עם עקרונות הקואופרציה ולא חשו מחוייבים להם כתוצאה מכל אלו נסגרו רבים מן הקואופרטיבים שהוקמו בראשית שנות ה-50 שנים מעטות לאחר הקמתם.

הועידה השישית - התכנסה ביולי 1962. ועידה זו דנה שוב בבעית העבודה השכירה בקואופרטיבים וכן בדרישה מן הממשלה להגיש לחקיקה את חוק הקואופרציה, כמו-כן הועלתה תביעה לבסס את אמצעי המימון הקואופרטיביים לשם ארגון קואופרטיבים חדשים. באותה תקופה היו מסונפים למרכז 204 אגודות שיתופיות, ובהן 14,496 עובדים . אלו נחלקו ל-122 אגודות יצרניות, שהעסיקו 3,688 עובדים, 22 אגודות לתחבורה והובלה, בהן עבדו 9,240 עובדים; 55 אגודות בענפי השירות שהעסיקו 1,568 עובדים, ענף תחבורת הנוסעים בו היו שותפים שלושה קואופרטיבים העסיק 7,995 חברים, מהם 4,623 שכירים. מספרם של העובדים בקואופרציה גדל איפוא, אך מספרן של האגודות הקואופרטיביות הצטמצם.

בשנת 1966 הונהגה תכנית כלכלית במשק הישראלי שכונתה תכנית מיתון. המשק כולו נקלע להאטה, צימצום בהשקעות, אבטלה גבוהה , הקטנה בייצור ויצוא וירידה חדה ברווחיות. משבר זה פגע קשות בקואופרציה היצרנית-שירותית. בין השנים 19966 ל-1968 הוקמו רק 6 קואופרטיבים ואילו 43 קואופרטיבים פורקו. גם מספרם של המועסקים ירד בעקבות פיטורים נרחבים. בנסיון להתמודד עם מצבה של הקואופרציה מינתה חברת העובדים ועדה לבדיקת מצבה ברשותו של הח"כ ש. שורש.

הועידה השביעית - התכנסה בדצמבר 1968 - הועידה אימצה את מסקנות והמלצות ועדת שורש שמונתה על-ידי מזכירות חברת העובדים לבחינת מצבה של הקואופרציה הייצרנית-שירותית. הצעות אלו כללו המלצה בדבר הרכב מזכירות ומרכז הקואופרציה, הידוק הקשר בין מרכז הקואופרציה למזכירות חברת העובדים, אימוץ הדרכה מקצועית והקטנת העסקת פונקציונרים וכן קידום התארגנו ענפית ארצית והתארגנות קואופרטיבית איזורית בכדי לקדם את שיטות העבודה והייצור של הקואופרטיבים. מרבית המלצותיה של הועדה לא יושמו בפועל. כמו-כן תבעה הועידה מן הממשלה הגברת מעורבותה במימון קופת הקואופרטיבים לשם עידוד ופיתוח הקואופרציה. במסגרת ועידה זו נבחר מזכ"ל חדש למרכז הקואופרציה - ישראל זיו (חבר קואופרטיב דן). עם זאת לא חלה התאוששות ממשית במצבה של הקואופרציה היצרנית-שירותית , אמנם עד שנת 1972 הוקמו 21 קואופרטיבים חדשים, אך מנגד פורקו 22 קואופרטיבים אחרים. שנה לפני כינוסה של העידה השמינית היה איפוא מספרם של הקאופרטיבים 151 (לעומת 158 בשנת 1969).

הועידה השמינית התכנסה ביוני 1973 לא חרגה אף היא בדיוניה מן הנושאים בהם עסקו ועידותיה הקודמות של הקואופרציה. אף כאן הופנתה קריאה למתן סיוע פיננסי הסתדרותי וממשלתי לשם קידום הקואופרציה. בשלהי 73 פרצה מלחמת יום הכיפורים ולאחריה נערכו הבחירות לועידת ההסתדרות ולכנסת, שעמדו בצל הסערה הציבורית סביב המלחמה ותוצאותיה. הנהגת תנועת העבודה שהיתה עסוקה בנסיון לשמור על ההגמוניה בשלטון זנחה למעשה כל עניין בנעשה בקואופרציה היצרנית-שירותית.
בשנת 1977, שנת 'המהפך' לא ישבו עוד נציגי תנועת העבודה ליד הגה השלטון. במשך 7 השנים הבאות נקטע הרצף שקישר בין הממשלה להסתדרות והוקטן הסיוע הממלכתי למפעלים המשקיים של חברת העובדים ולקואופרציה העירונית שנכללה בה. מספרן של האגודות ירד בשנה זו ל-142: 81 בייצור, 22 בתחבורה ו-39 בשירותים. מספר העובדים היה 181,128 - מתוכם 7,377 שכירים. רבים מן הקואופרטיבים הותיקים והמבוססים החלו להתפרק כתוצאה מפרישת חברים ומעליה בערך מנית החבר שלא איפשרה קליטת שכירים כחברים בקואופרטיבים. האינפלציה הדוהרת ועליית ערך הנדל"ן יצרו תנאים מפתים למפעלים קואופרטיבים שהוקמו באיזורי המרכז וישבו על מגרשים יקרי ערך. בתנאים אלו פורקו מפעלים רבים והמגרשים עליהם ישבו נמכרו.

שר העבודה י. אלמוגי נושא את דברו (משמאלו: ש.גורן, ש. נצר, י. קיציס, מ.שביט)

ברכות להתאחדות התנועות הקיבוציות בהתיישבות החקלאית הקואופרטיבית

---

פרק זה נכתב ע"י ד"ר אביגיל ישעיהו-פז / אתר תנועת העבודה הישראלית